לפרננדו רמירז דה גאנוזה היה ג׳וקר ביד כשהחליט ב1989- להקים בכפר סאמאנייגו את היקב שנושא את שמו. כסוכן קרקעות עם התמחות ארוכה בעסקאות מכר של כרמים בריוחה אלטה, החלק הגבוה, הצפוני, של אזור היין הנודע של ספרד, גאנוזה ידע בדיוק מאיזה חלקות כדאי לו לקחת פרי. הערוצים לרגלי הרי הסיירה דה קנטבריה, מהגבעות עד לעמק נהר האברו, יוצרים מצפון לנהר פסיפס כפרים וחלקות כרם קטנות עם גפנים ממגוון קלונים מקומיים שניטעו לפני 50 עד 100 שנים. מתוכם, גאנוזה בחר 800 דונם כרמים מהטובים ביותר שיש לגבעות שלרגלי הרי הסיירה קנטבריה להציע, בכפרים סאמאנייגו, לזה, אלסייגו, סן ויסנטה דה לה סונסיירה, לגווארדיה ו-אבאלוס. הגפנים איתם הוא עבד ביו בגיל ממוצע 50 ומהזנים המסורתיים של האזור, קרי האדומים טמפרניו וגרסיאנו )מוראסטל(, והלבנים ויורה )מקבאו( ומלבאזיה ריוחאנה, אולם בכך פחות או יותר התמצתה ה׳מסורתיות׳ של גאנוזה. יין ריוחה טיפוסי עשוי מענבי טמפרניו שנבצרו ממספר רב של כרמים שונים. לרוב מוסיפים לו גרנאצ׳ה ו/או מזואלו )קריניאן( ולעתים קרובות גרסיאנו ואחוזים בודדים של ענבים לבנים לרעננות. הוא מופק בתהליכי ייננות שמסווים פרי לא מספיק איכותי במקביל למיצוי עמוק של חומרי צבע וארומות, ביקבי ענק, שגאוותם על אולמות בהם מצויות אלפי חביות עץ אלון מכל הגדלים. שלב הבלנד נעשה במומחיות גדולה, ולאחריו היין נשלח להבגיר תקופות ארוכות מאד בחביות העץ המרשימות. במקרים הטובים, התוצאה היא יין מורכב והרמוני, שעומד בשורה הראשונה עם המעולים שביינות העולם. במקרים אחרים - העץ מעמיס על הפרי והחימצון לא פעם מאפיל עליו. בניגוד למקומות אחרים בעולם, בהם איכות הכרם ומיקומו הם הפקטורים המשמעותיים בדירוג היין, על פי כללי הקלסיפיקציה של ריוחה דווקא משך ההבגרה בעץ וההתיישנות בבקבוק הם שקובעים את הדרגה. הכינויים ׳קריאנזה׳, ׳רזרבה׳ ו׳גראן רזרבה׳ מציינים את מינימום הזמן הנדרש. בשנות ה90-׳ גאנוזה היה מן היקבים החשובים בתהליך המודרניזציה של ריוחה, לצד אחרים כמו ארטאדי, רודה, פינקה אליינדה ו-קונטאדור. פרננדו רמירז לא היסס לשלב מקוריות וחדשנות בתהליכי הייננות שלו, כמו למשל חלוקת כל אשכול ל׳כתפיים׳ ו׳קצה׳. את הקצוות שנחשפים פחות לשמש ולכן ּ פחות בשלים, הוא עיבד בתסיסה קרבונית לסדרת ״אֶ רֶ ה ּפו ֹ נְ טו״ הנגישה של היקב. את אזור הכתפיים הבשל, בו יש ריכוז צבע וארומות גבוה יותר, ייעד ליין ״טראסנוצ׳ו״, בעל פוטנציאל ההתיישנות. פיתוחים מקוריים נוספים היו קירור האשכולות ורחיצתם במיץ ענבים לפני שהם נכנסים למיכל התסיסה, וסחיטה באמצעות בלון שהלך והתמלא במים. כך יצר לחץ עדין שלא סדק את החרצנים ומנע את טעמם המר. ב2010- הצטרפה ליקב משפחת אורטאסון כמשקיעה, ופרננדו רמירז בחר להשקיע את זמנו ומרצו בכרמים, מהלך חדשני כשלעצמו. ב2019- היקב עבר לבעלותה המלאה של המשפחה, וחוזה ראמון אורטאסון מונה כמנהל. הוא שיפר מאד את היצע היין הלבן של היקב, והחליט להתמקד בשוק היין העילי. לשם כך העביר את הפוקוס השיווקי לבצירים מתיישנים ולחלקות ספציפיות שיכולות לתת ביטוי עכשווי יותר של ריוחה. היקב מציע 10 בצירים של יין הרזרבה, ארבעה של פינקאס דה גאנוזה, תשעה של הגראן ּ רזרבה וששה של טראסנוצ׳ו ושל אֶ רֶ ה ּפו ֹ נְ טו לבן. חוזה ראמון מדגיש שאין בכוונתו להציע יינות סינגל ויניארד רבים כמו יקבי הטרואר של ריוחה החדשה, שהלכו על הסגנון המקובל באזור היין בורגון בצרפת. השאיפה שלו היא לבטא מספר מועט של חלקות ייחודיות ואת הטרואר שלהן כדי לקבל בולטות בשוק, אך הוא חושש מאיבוד הזהות הסגנונית והאיכות שהשאיר פרננדו רמירז. יחד עם היינן חסוס מנדוזה הם לומדים את השפעות שינוי האקלים על טמפרניו, ומוסיפים כרמים שמסוגלים להתמודד עם ההתחממות. בעתיד, הם אומרים, ייתכן שיצטרכו להפסיק לחלק את האשכולות, שכן עם ההתחממות הגלובלית, היינות ה׳רציניים׳ יזדקקו לריענון שמציעים ה׳קצוות׳. השאיפה היא להגיע ל300,000- בקבוקים, ובינתיים, מתוך 200,000 הבקבוקים שהיקב מייצר, כ60,000- הם יין הדגל ריזרבה. הפרי עבורו מגיע מ9- כפרים, שאף אחד מהם לא דומיננטי בבלנד שלו. היינות הלבנים של היקב התקבלו בהתלהבות. הפרי עבור הרזרבה הלבן מגיע מהרבה מאד חלקות, והוא גדל כמקובל בראשי הגבעות ובשולי הכרמים האדומים.